חלקים, חלקים, ועוד חלקים.... המשי זז ומחליק, חייבת להתאים בין צורות לכיוונים, סיכות זה לא מספיק, חייבת לסמן עם גיר, איפה החוט הישר !? או שעלי להתייחס לכיווני הפליסה? אני כבר מתבלבלת, הכל חייב להיות מדוייק מדוייק לפני שאני גוזרת!
הצעה לקולקציה: צלליות נשיות אשר מבליטות את אזור האגן. שילוב בין סגנון הלבוש של אידי, לבין נושא ההשראה שלי.
צללית המומיה עניינה אותי, האינטרפטציה שלי לכך הייתה שימוש בחתכים רבים בבגד , שעדיין מצליחים להעביר את תחושת "הליפוף". השתמשתי בשיפונים נשפכים, שהקשתי ע"י פליסה והדבקתי על שרמז. אני רוצה להעביר תחושה של משהו סטטי מול דינמי, רך מול קשה, עומד מול נשפך. עשיתי שימוש בפרווה, וקריסטילים , קיבלתי השראה מעולמה הססגוני של אידי, ומפה אני אקח את זה לעולם שלי .
סקיצוניות ראשוניות, משלבות ליפופים וקשירות סביב הגוף כאשר חלק מהקשירות מסתיימות בפפיונים. שילבתי קריסטלים על בגד גוף, אשר מכסים מקומות שונים בגוף, או נמצאים בפיזור על הגוף. משחק בין אטום ושקוף, שנגרם בעקבות הליפופים והפתיחות שלהם, צלליות שנשארות צמודות לגוף, ומדגישות את הקווים שלו, וצלליות שמתרחקות מהגוף ומבליטות אזורים כמו האגן והידיים.
להפוך שיפון נשפך לפליסה מהודק, קריסטלים על אורגנזות ושיפונים,הטבעות של כפות ידיים בצבע או בקריסטלים , שילוב של פרווה, סיכות שתופסות את הבגד.... אני מנסה לחפש ולמצוא איזון בין העולם של אידי לעולם שלי. למצוא את הרוך והנשיות בפיתוחי הבדים, ועדיין לשמור על הטרוף והביזאריות שיש באידי. בקיצור זה הזמן להתפרע!
כחלק מהחיפוש שלי אחר "זמן קפוא" הגעתי לנושא של מומיות.
המומיה הינה גוויה משומרת. נהגו לכרוך סביבה בדים לבנים ולעטוף אותה בקשרים , עד שכיסו את הגוף כולו.
זה קצת הזכיר לי את אידי, שנוהגת לקשור סביב עצמה חולצות, צעיפים, ובדים שונים אשר בעזרת הקשירות הופכים לבגד.
בעיני כשאדם קושר דברים סביב עצמו כל הזמן ובתדירות גבוהה, זה מרמז על מצב נפשי מסויים של התסגרות, התכנסות בתוך עצמך, בנייה של חומה בינך לבין העולם, ניתוק, והגנה.
הסרט " Grey Gardens " של HBO שיצא ב-2009, מבוסס על הסרט הדוקומנטרי של האחים מייזל.
דרו ברימור וג'סיקה לאנג נכנסות לנעליהן של בנות בובייר.
ג'קלין קנדי אונסיס (בת דודתה של אידי ) זכתה להיות אייקון אופנה אגדתית, בשמלות הקטנות והמושלמות שלה, במשקפי השמש הגדולים ובמחרוזות הפנינים. אבל אם תשאלו אותי הפספוס הגדול של שנות ה-60 היא אידי ביל בובייר הקטנה. הדרך שבה היא הייתה מאלתרת בקשירות צעיפי ראש, סוודרים וחצאיות, וסוגרת אותם עם סיכות יהלומים שונות-
נחשב בעיני לחידוש ומקוריות שלא תפס מספיק במה, לעומת בת דודתה...
לאידי היה חוש מדהים לשילוב טקסטילים בלבוש שלה. קשה היה להבחין שהיא לובשת עשר שכבות מעליה.
כשמעמידים את ג'קלין קנדי לייד אידי , מבחינים מיד בהבדל בין טרנד אופנתי (מושלם!) לבין סטייל עם טוויסט אישי.
הכשרון הגדול שלה היה ליצור ממה שהיה לה (יש מאין) סגנון אישי ויחודי משלה.
הסרט מדהים ביופיו ומחקה את המציאות בצורה מושלמת. אידי חלמה להיות שחקנית קולנוע, ולכן מרדה במוסכמות החברתיות שמחייבות נישואים, היא לא רצתה ששום גבר יאמר לה איך עליה להתנהג ויעכב אותה בדרכה להגשמת חלומה.
"The only thing im looking for in a man is a dance partner"
מנקודת המבט שלי, אידי הייתה פמיניסטית בדרכה שלה בזמנים ההם. אני אוהבת את הכוח והאומץ שהיא מפגינה. היא לעולם לא תראה את החולשות שלה, למרות שהיא מגיעה למצב של חוסר מודעות וחוסר שליטה בחייה.
האבסורד הוא שבסופו של דבר אידי הופכת "לכוכבת" ומגשימה את חלומה, באמצעות סיפור חייה הטראגיים.
האוברול עשוי מסטאן משי, והג'קט מאורגנזת משי ,דמויי פרווה וקריסטלים.
